פרשת דברים

אחד עשר יום מחורב, כי בקבלות התורה עוד לא נזדכך לב ישראל להמשך אחר רצון הש"י בשלימות ורק בשכלם הבינו כי טוב לפניהם לקיים רצון הש"י ולבם לא הי' מזוכך, אך בביאת ארץ אז נזדכך לבם, וזה שאמר להם מרע"ה אחד עשר יום מחורב היינו כשהייתם בחורב וקבלתם התורה הי' בדעתיכם כי כבר נזדכך לבכם כי הלכתם בג' ימים ובאמת אינו כן כי יש מרחק אחד עשר יום ולא קניתם ד"ת שיקבעו בלבכם רק אחר הארבעים שנה ע"י המכשולת והנסיונות עי"ז נזדכך לבכם שאין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם, וע"ז אמר דה"עה שוא לכם משכימי קום אוכלי לחם העצבים כן יתן לידיו שינה, כי קודם שלב האדם נזדכך צריך ליגיעה ועצב קודם שיקיים רצון הש"י, אך אחר שנקבע ד"ת בלבו אז משפיע לו הקב"ה ד"ת אף בלי יגיעה ואף בעת שינה ואין צריך ליגע א"ע כ"כ:






It was eleven days from mount Chorev...
Why does the Torah tell us this?
The Jewish people believed after they stood at mount Sinai, the Torah was in their minds and they had reached perfection. However, even three days after, they stumbled.
Rather they should have understood that there is a distance of 11 days between Israel and mount Sinai, and they only had really earned the Torah after forty years, for one only truly gains divrei Torah when they have stumbled regarding them (Gittin 43) once they have earned them however, Hashem will often grant divrei Torah to them without effort, like in a dream...

פרשת מסעי

אלה מסעי בני ישראל כו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם הענין שנאמר תחילה ויכתוב משה כו' ואח"כ כתיב ואלה מסעיתם כו', הענין בזה כי בהמ"ב מסעות נכללו כל הנסיונות וההתנשאות שישיג כל נפש מישראל כי מצד הש"י כל הבריות הי' להיות שוים במדרגותם כי כלם למקטון ועד גדול יש להם הוי' מעצמותו ית', אך כי ברא דרכים בנסיונות לפני האדם בכדי שיהי' לאדם יתרון ע"י מעשיו ומצד זה יבא גם התנשאות לאחד על חבירו ועי"ז תחילה כאשר נכתב ע"פי הי' נכתב מוצאיהם למסעיהם כי מצד הש"י אין שום יתרון לאחד על חבירו כי כלם חיים בהוי' מעצמותו ית', וגם אין יתרון למעשי האדם רק במה שהוא חפץ בוחר כי כאשר יצאו ממצרים הי' הגאולה בדרך דילג, מדלג על ההרים וכמאמר האר"י ז"ל והוא שלא הבחין הקב"ה למעשים כלל, כי גם על ישראל הי' טענה כדאיתא במדרש הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, אך הש"י גאלם ברוב רחמיו כי אצלו הי' מבורר כי כל ישראל אסוקים בהש"י, אך בהמסעות ברר א"ע לעין כל בהמסעות האלה כי הם נקיים בשורשם, ועי"ז נאמר ע"פי ה' היינו מצד הש"י, תחילה מוצאיהם ישיגו חן טוב אצל ה', ואח"כ מסעיהם היינו יצא לאור על הברור כי הם טובים בשורשם, אך אח"כ הוא מדבר מצד האדם נכתב ואלה מסעיהם למוצאיהם כי מצד האדם הוא שקונה לו טובה ע"י מעשיו ונסיונות:
Moshe wrote the goings out to the travels by the decree of Hashem, and these are the travels of their goings out.
The Mei Hashiloach finds the language of this Pasuk strange.
In order to understand it, he says, first we have to understand that the 42 travels of the jewish people correspond to the travels which a person makes in their lives.
From one point of view, everyone is loved by Hashem equally without regard to their actions, each person is given life through Hashem, and everyone is equally holy. But Hashem sends us tests in order for us to distinguish ourselves from one and other. Therefore the pasuk says, that the leavings and travels were from Hashem, as he took us out of egypt without such regard for our actions, and every jew was treated equally. Afterwards, the travelings and goings out belonged to the people- the desert experience and the travels there were the opportunity for each jew to distinguish themselves.

פרשת מטות

איש כי ידור נדר, זש"ה מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך, כי שורש ענין איסור נדרים לאשר באמת כל הגדרים והסייגים הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה כולם הם נכללים בהתרי"ג מצות, אך התרי"ג מצות הם נצרכים בכל עת ובכל זמן לכל אדם הכל בלי שינוי ותמורה בשום ענין, ולאשר נמצא דברים בעולם אשר לפי השעה הם אסורים ולאן אף אם ישכיל אחד לאסור ע"ע או על דורו ולהגדיר לפפי העת עכ"ז לא יהיה רק כאיסור דרבנן וגדר, ולכן ניתן פ' נדרים אשר כל גדר לפי העת שיהי' נצרך יהי' נכלל בד"ת ויהי' כאיסור דאורייתא. כי בעת שנצרך הוא באמת ככל התרי"ג מצות שנמסרו למשה אך שהם מקבלים שינוי לפי העת והזמן, ולכן בעת אשר יעשה כל אדם הנדר בעת ההוא להגדיר א"ע הוא משלים לד"ת כמבואר בגמ' כל האומר ויכולו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כי תכלית בריאת העולם הי' למען יתהלל שם ה' נמצא בעת אשר כל אחד עומד לשבח

ולהודות על הבריאה הזאת הוא משלים כאילו נעשה שותף, וכמו כן בעת עשיית גדר ונדר לפי העת משלים אז לכבוד התורה, וע"ז כתוב מה רבו מעשיך ה' כו' מלאה הארץ כו', היינו כי מלאה הארץ אף עתה בכל שעה ושעה, קניניך היינו השלמת ד"ת לעשות השלמה בדברים וסייגים לאיסור דאורייתא:

What is the source of the halacha regarding shavuos and nedarim?
While every mitzvah of the 613 mitzvos is timeless, there sometimes arises a need to prohibit something, but only for a specific amount of time. The need is such that a rabinic prohibition will not fit the bill, and it requires a Torah prohibition. This need is satisfied, and the prohibition is subsumed under the parsha of nedarim and shavuos.
In taking such an active role, the person "assists" Hashem and becomes a partner in Divrei Torah themselves. When a person does this, we show how divrei Torah extend to all places and times. As a result, we see Hashem's honor in all of creation, which is touched by the Torah.

Pinchas מי השילוח

ספר מי השילוח - פרשת פנחס
וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקח כו', ולא יעלה ח"ו על הדעת לומר שזמרי הי' נואף ח"ו כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה, אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש יו"ד נקודות בזנות, הנקודה הא' מי שמקשט עצמו והולך במזיד לדבר עבירה היינו שהאדם בעצמו מושך עליו היצ"הר, ואח"ז יש עוד ט' מדרגות, ובכל המדרגות שניטל מהאדם כח בחירתו ואי אפשר לו להמלט מעבירה, עד המדריגה היו"ד, היינו מי שמרחיק עצמו מן היצ"הר ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור א"ע יותר מזה, ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון הש"י, וכענין יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש וזה הענין הי' גם כאן, כי זמרי הי' באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בתו זוגו מאחר שאין בכוחו לסלק א"ע מזה המעשה, ופנחס אמר להיפך שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה, וזה שמרמז הגמ' יו"ד נסים נעשו לפנחס, וכדאיתא שם אלו פירש זמרי והרגו לפנחס הי' פטור כי באמת הי' כאן שקול הדעת כי גם על פנחס הי' מקום לבע"הד לחלוק שמצוי בו מדה הנראה לעינים שהוא כעס כמו שבאמת טענו עליו זאת והי' הדין בזה שודא דדיינא ופירש ר"ת ע"ז שיכולת הדיין ליתן לקרוביו, ולכך יצא פנחס זכאי לפי שהי' קרוב למרב"עה, וז"ש ושם האיש ישראל המוכה, היינו שהקב"ה הראה לפנחס אחר מעשה שעשה עם מי הי' המלחמה שלו שאל יחשוב כי נואף גמור הי' ח"ו, ופנחס מחמת שהי' בא מזרע יוסף שנתברר בסיגופים ונסיונות בענין זה ולכך הרע בעיניו מאד על מעשה זמרי, וע"ז נאמר כי נער ישראל ואוהבהו, וזה ממש ענין פנחס שהי' דן את זמרי לנואף בעלמא, ע"כ דן אותו קנאין פוגעין בו ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהי' בזמרי כי היא היתה בת זוגו מששת ימי בראשית, כמו שמבואר בכתבי האר"י ז"ל, עד שמרב"עה לא הכניס א"ע בזה לדונו במיתה ונמצא שפנחס הי' במעשה הזה כנער היינו שלא הי' יודע עמקות הדבר רק ע"פי עיני שכל אנושי ולא יותר, ואעפ"כ הש"י אוהבו והסכים עמו, כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאתו ומסר את נפשו:

Zimri was not Chas V'shalom an avaryan. He had lived in a way of distancing himself from all such relationships. However, he was overcome by a desire which he could not control. In such a case it was Hashem's will that the relationship happen, just like Yehuda and Tamar, {Adam and Chava (to give birth to Shes) and lot and his daughters} Pinchas didn't believe that it wasn't impossible, and Zimri could have stopped himself from having the relationship with Cosbi. This is implied by the Gemara which says that 6 miracles happened to with regards to Pinchas. One of which is that if Zimri would have separated from his relations with Cosbi and killed Pinchas he would have not been culpable.
The litigation regarding Pinchas was all based on The Judge's view (Shuddah d'daynee) of the case, as there was room to say that Pinchas' attack was because of anger, as this is what it looked like. But because Pinchas was close to The Judge, he was acquitted. The Pasuk says that the name of the Yisraeli who was killed, the words ish yisrael were used specifically in order to tell pinchas that Zimri was not altogether a bad guy.
Pinchas didn't understand the depth of the Hashgacha that was unfolding, and was, in the terms of the Mei Hashiloach "A naar-lad who understands not." (The Mei Hashiloach uses the terminology Naar, as well as the geneology between Pinchas and Yosef to show his tendency towards zealousness in the area of Kedusha, and standing up to trials, which Yosef did)
He understood what was going on based on human intellect. As a result he acted with zealousness for Hashem and engaged in self-sacrifice, and was rewarded for these things are beloved to Hashem.

more explanation on this later